גזעים בסלעים

עלים מרקדים למקצבי הרוח

אני איתך ולא יודעת את שמך

אך אתה איתי שומר עליי יציב.

שורשים מתפתלים בסלע,

סלעים מעצבים את השורש

שבילים מתפתלים, עוברים ושבים, פריחות משתנות עם העונות.

ואתה עומד איתן, זקוף, נושם, מתרחב.

שנותייך בגזעים

שתיקתך בשורשים

חוכמת זקני השבט נישאת מצמרתך.

אלפי שנים אחורה רקדנו יחד את החיים,

ועכשיו אנחנו מופרדות בגופים שונים.

עד מתי תהיה פה? ואני?

עד מתי יישאו עיניי אל היופי הנשגב של הבריאה ויתערבבו בכאב החד של ההפרדה?

עד מתי יראו החיים ללא ערך?

עד מתי יסיטו מבט ויבחרו במלחמה?

עד מתי אם תאבד את בנה, את ביתה ואת בייתה?

פרחים בשלל גוונים צובעים את הגבעה הירוקה.

מזכירים לי שעוד רגע כבר לא יהיו, כמו ליבי- יתייבשו , ינבלו וצבעי האדמה הקשה שוב מקום יתפשו.

עד בו הגשם מחדש, מי הבריאה ירוו את האדמה שיבשה כמו נפשי, ושוב בבוא העת יפרחו.

ואיתם ליבי.

זרעי השינוי ירקדו עם הרוח למקום חדש.

שורשי החוכמה יעמיקו.

ונפרח שוב עם טיפות אהבת הבריאה שעוד מימי בראשית מרווים את הנשמה היציבה כמו שורשייך המעוצבים בסלע, ורק נפשי קמלה עם השכחה, כמהה לזיכרון הבריאה שיפיג את החשכה ויאפשר מבט אל תוך עינייך, לדעת אהבה.